השבוע פרשת וירא
והנה שמעתי משהו יפה שהביאה הרבנית ימימה מזרחי ואני מביאה אותו כאן עם עוד כמה תוספות נחמדות.
שרה משקרת?
בפרשתנו המלאכים מבשרים לאברהם שבקרוב יוולד לשרה בן.
שרה שומעת וצוחקת.
ולפי הפשט, שרה ממאנת להאמין. ודיי בצדק,
ש-ה-י-א ת-ה-פ-ו-ך ל-א-ם בגיל מופלג כזה? איך יוכל גופה המזדקן לגדל תינוק?
וכמו שאנחנו יודעות מהגן השם שואל: "למה צחקה שרה"?
ושרה עונה: לא צחקתי.
או בלשון הפסוק ממש "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי"
וזה מוזר ותמוה
האם שרה משקרת?
האם באמת בפשט הרגיל – שרה, שהיתה צדקת כל כך, נביאה גדולה יותר מאברהם אבינו – משקרת???
את הבובע מעיישעס האלה יכלו לספר לנו בגן
אבל עכשיו מגיע לנו לשמוע זמירות חדשות ותואמות יותר
אז ברור שיש כאן משהו שונה
שהוא מעבר לפשט הרגיל שנשמע מהפסוק
שרה מתכחשת!
ותכחש שרה לאמור
מה פירוש ותכחש?
חיה בהכחשה.
גורמת למציאות להיות כחושה, שונה, אחרת.
ובמילים מדוברות שרה היא אופטימית חסרת תקנה
היא מכחשת למידת הדין שנמצאת בבית
היא מכחשת לדיבורי האנשים שלא מוכנים להאמין להבטחת השם
היא מכחשת לקושי וצוחקת עליו
ומכניסה הביתה משב רוח של אמונה
שרה ואברהם מסמלים לנו את שיא האמונה שניתן להגיע אליו
שרה מאמינה ועוד איך מאמינה
הנה, היא ממשיכה ואומרת "האף, אמנם אלד ואני זקנתי"
היא לא שואלת שאלה של חוסר אמונה אלא להפך מדברת למידת הדין הקרויה אף (לשון כעס)
האף, דעי לך – אמנם אלד! ואני זקנתי.
כלומר אפילו שזקנתי אני מאמינה שאלד
יותר מזה אברהם עושה כמעט את אותה פעולה של שרה ולא זוכהלשאלה מהקב"ה
על אברהם כתוב "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו הלבן מאה שנה יולד וכו'"
להאמין לפני
ואם כך, למה באמת הקדוש ברוך הוא כועס דוקא עליה?
למה רשי מפרש שאברהם צחק והאמין ושרה לגלגה ולא האמינה?
אלא לפי האור החיים הקדוש התביעה כלפי שרה לא היתה על צחוקה ועל אמונתה
אלא על כך ששמחה רק כאשר ראתה שגופה מתחיל להגיב
רק אחרי שהיא רואה את השינוי
"אחרי בלותי היתה לי עדנה"
רק אחרי שהיא רואה שהוסת שלה חוזרת והגוף שלה מתחיל להראות סימני נעורים
רק אז היא שמחה ומאמינה בישועה
וזאת היתה התערומת של הקדוש ברוך הוא עליה
שכן שרה שהיתה סמל האמונה,
אז למה לא שמחת מייד כשם ששמח אברהם אבינו?
מדוע הבשורה כשלעצמה לא שימחה אותך, אלא חיכית לראות סימנים להגשמתה?
הרמב"ן מפרש שברגע שאדם שומע בשורה מופרכת והזויה ככל שתשמע
עליו לאמר מיד "אמן, כן יעשה השם" מה שנקרא מהפה שלך ישר לשמים
והספורנו מחדש שהשמחה בעת הבשורה עוד לפני שהתממשה משנה את כל מהלך הישועה
ובמילים המדהימות שלו
"כי כונת המלאכים היתה לבשר את שרה כדי שתשמח ותודה, כדי שיהיה העיבור שלם"
זה מה שכתוב וְהִתְעַנַּג עַל ה', וְיִתֶּן לְךָ – את מה? מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ!
קודם תתענג, תאמין, תשמח תודה
ואז ויתן לך משאלות ליבך
מפתח ילודה בידי שמיים – מהיכן בתורה?
אגב משהו יפה ככה מהצד
כששרה נפקדת כתוב "והשם פקד את שרה כאשר אמר, ויעש השם לשרה כאשר דיבר"
מפרש רשי כאשר אמר – בהריון, כאשר דיבר – בלידה
מה ההבדל?
אלא שכל מקום שכתוב בו והשם הכונה להקב,ה ולבית דינו כלומר לא רק להקב"ה בלבד
יוצא שאת בשורת העיבור אמרו המלאכים והשם (כלומר המלאכים בשם השם)
אבל ויעש השם לשרה כאשר דיבר – כאן כתוב השם ולא והשם
שזה נטו הקדוש ברוך הוא – אם כך מובן שהוא מתיחס ללידה עצמה
כי מפתח לידה לא נמסר לאף אחד גם לא למלאכים וכל כולו בידי השם
ויעש השם – הוא לבדו – כאשר דיבר – בלידה
חמוד. אה?
האישה שכיחשה למוות
בהפטרה מספרים לנו על האישה השונמית ואלישע
שברגע שאלישע מבטיח לה בן היא מתמלאת שמחה
וכשהוא מת היא פשוט מכחישה
רצה אל אלישע ושימו לב ששום מילה על מותו היא לא מוציאה
כשגיחזי שואל אותה השלום לילד היא עונה שלום
וכשאלישע רוצה לעזור לה היא לא אומרת שבנה מת אלא רק אומרת:
"השאלתי בן מאת אדוני? הלא אמרתי לא תשלה אותי?"
כלומר היא מכחישה את הקושי . בכח האמונה שלה שבנה ישוב לחיים
ואלישע לא עומד בפני זה ואומר לה "שאי בנך כאשר ישא האומן את היונק"
זה לא מכח אלישע ונבואתו
אלא מכח אמונתה כאשר ישא האומן
ובאמת הילד הזה גדל לחבקוק הנביא שטבע את המשפט האחד והיחיד
וצדיק באמונתו יחיה
האישה שכיחשה לחיים
אישה נוספת שמדוברת בפרשה
אולם מתנהגת הפוך ממה ששרה מלמדת אותנו היא אשת לוט
כשהמלאכים מגיעים להוציא אותם מסדום הם מתנים איתם שלא יביטו אחורה
מה זה להביט אחורה?
הפתגם אומר העבר אין העתיד עדין דאגה מנין
הבטה אחורה היא הבטה אל חורבות חיינו
הבטה אל החסר אל האין אל הקושי
בזמן שאנחנו מביטות אחורה אנחנו מפספסות את העתיד
את היופי שהקב"ה מכין לנו
את הארץ החדשה
את הילדים המקסימים
את הבית הנפלא
אנחנו מסתכלים אחורה ונעצבים
מביטים אל העבר ומתרכמים
איך אפשר שלא להפוך לנציב מלח דומם
זה הכי מתבקש שיש
מלוח, ומר, ומתעקש
נעצב, ממורמר ולא מתקדם
זוועה!
חסר עמוק של אמונה, תקוה וחלום
צל האמונה בסלון הבית
על הכח של האמונה אנחנו רואים עוד בפרשה
"כשהמלאכים מגיעים לאוהל אברהם אבינו כחום היום והוא מכרכר סביבם
הוא אומר להם: "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם"
מביא רשי מחזל שזה היה היות והיה סבור שהם ערבים המשתחווים לאבק רגליהם
וזה קצת תמוה
לא שמענו מעולם על אנשים שמשתחוים לאבק רגליהם
יש שהשתחוו לפסלים לשמש ולירח לאנשים
אבל לאבק רגליים? נו נו
אומר הרה"ק רבי יחזקאל משינאוא שכוונת חזל לא היתה ערבי כמו שאנחנו מתכונים היום
אלא הכונה היתה לסוחרים – שדרך הסוחרים להאמין לחריצות שלהם ולהשתדלות שלהם אחר הממון
והם בטוחים שכוחם הוא הנותן להם לעשות חיל
וזאת הכונה עבודה זרה שמתשחוים לאבק רגליהם
כלומר מאמינם שהאבק שהעלו ברגליהם עשה להם את החיל הזה.
לכן אמר להם רחצו רגליכם, הסירו הדמיונות הכוזבות מעצמכם והשענו תחת העץ
דעו! שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל
כי הוא ורק הוא זן ומפרנס ומכלכל, מגדיל ומקטין, מאכיל ומשקה, מארס ומחתן
ומכין את העוגה לאופריף היום 🙂
רק הוא זורק לנו מטבע, ומוריד לנו זעה, ומתקין לנו מים או יין בחבית של הפרנסה
רק הוא מביא לנו ילדים, מגדל ומחנך ומלביש אותם ושולח אותנו לקידישיק או לגלורי או לבנים
למצוא להם ( או שלא) מציאות יפות וזולות(לפעמים)
עם הארנק שלו והכסף שלו והכוחות שלו והיכולות שלו
ורק הוא מניח לנו בבית עץ של אמונה להישען עליו
לנוח מאבק הדרכים ולרחוץ רגליים מהמחשבות הטורדניות על מה יהיה
אח כמה זה מרענן לחשוב על עץ כזה בבית עם צל מחופה ועלווה ירוקה
תודה אבאלה זה בזכותך
