הגרעין האמיתי של האני שלך

התורה מספרת לנו כך-
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה
ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו
ויחלום
והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה
והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו
והנה השם ניצב עליו.

אנחנו קוראים כאן על חזיון בחלום
בו מלאכים עולים ויורדים.
מלאכים בד"כ בשמים,
הם קודם אמורים לרדת כדי לעלות
לא?
ובכלל מה פשר כל החלום הזה
מה הוא בא ללמד אותנו?

חלום ופישרו

אז תקשיבו לפרוש מתוק של הרב שמשון רפאל הירש
הוא כותב כך
"הוא רואה שגורל האדם אינו מוכרע בארץ, בעולם הגשמי.
הוא רואה ששלוחי ה׳ עולים בסולם
ומתבוננים בדמות השלימה של האדם כפי שעליו להיות;
ולאחר מכן יורדים ומשווים את דמות זו לדמות האדם בפועל;
ועל פי קנה מידה זה הם נוהגים עמו לטוב או לרע."

כלומר כותב הרב הירש
גורל האדם לא מוכרע בעולם הגשמי
הפוטנציאל של האדם הוא לא מה שאנחנו רואים כאן בעלמא דשיקרא
האדם השלם הוא לא מה שאנחנו רואים כאן בעיני הבשר ודם שלנו
ה"אני" שלנו ה"אני" של השכנה ה"אני" של הילד המאתגר שלנו
הוא לא ה"אני" האמיתי
הוא מסתתר תחת שכבות גשמיות
והמלאכים
אלו השליחים הממונים על הביצועים שלנו כאן בעולם
עולם ויורדים
הם עולים ומתבוננים בדמותנו השלמה
בפוטנציאל האישי שלנו
בדמות שנחקקה שם למעלה לפני שנשלחנו לארץ
במה שאנחנו מסוגלות להיות
במה שקיבלנו כוחות
ויורדים
הם משווים את הדמות הזאת למעלה עם דמות האדם בפועל
ולא מבינים למה אי כאן סינכרון
למה אנחנו עסוקות בלברוח מה"אני" האמיתי שלנו
בלהתעסק בהבלי העולם
בלא להיות אנחנו האמיתיים
הם מוצאים אותנו ישנים
לא מסונכרנים
שקועים בתרדמת של מי שאנחנו לא
ומנסים לגרום לנו להתעורר

מי אני באמת?

והנה השם ניצב עליו
בפסוק הקודם יש לנו מלאכי אלוקים
אלוקים זוהי מידת דין
שליחי האלוקים רואים את מה שאנחנו לא
ואת מה שהיינו צריכים להיות
ומנסים לעורר אותנו במידת דין
וכפי שהרב הירש מביא מבראשית רבא
לכן ״בעו לסכיניה״, כלומר רוצים לדקור אותו בסכין לעורר אותו
דהיינו ש״הייתה כוונתם להרע לו״;
אך מיד אח"כ ׳והנה ה׳ נצב עליו׳
השם זוהי מידת רחמים
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מרחם עלינו
ואני אביא זאת במילים הנפלאות של הרב הירש:
"אך ה׳ עומד ליד האדם (״נצב עליו״), ה׳ במידת הרחמים.
מידה זו מתגלית בעיקר בחינוכו של האדם;
ולא רק שהעבר וההווה פרושים לנגד עיניה,
אלא גם צופה היא את פני העתיד ונותנת לו צורה.
רואה הוא באדם של ההווה את האדם של העתיד, <איזה משפט מדהים!>
ואם יש בו גרעין טוב,
היא שומרת על גרעין זה ומפתחת אותו."
עד כאן לשונו

הגרעין של האני האמיתי

אכן,
יש דין ויש דיין
יש סדר בעולם
יש מלאכים ושלוחים של קודשא בריך הוא שעושים את מלאכתם נאמנה
אבל יש לנו והשם ניצב עליו
יש לנו אבא קרוב שמאמין בנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים
שרואה את האדם של העתיד ב"אני" שלנו בהווה
רואה את הפוטנציאל
את גרעין הטוב שיש בנו
את הרצון להיטיב
את הכמיהה לקרבה
והוא שומר על הגרעין הטוב הזה
על היופי האישי שלנו
ומפתח אותו
ומוריד לנו שפע של אושר וחסדים
ונוהג איתנו במידת רחמים
הלואי ונזכה!

כשרחל היא התמצית

בפרשה שלנו יש את סיפור רחל ויעקב
ומסירת הסימנים ללאה
וזה נראהלי הסיפור הכי מדובר בפרשה
הכי מתוקשר
אין עלון שלא תמצאו בו פירושים נוספים
חשבתי לעצמי שעצם הויתור של רחל
היה הוצאת התמצית של התמצית של הפוטנציאל שלה
זה היה פסגת ההיתוך והזיכוך של מה שהיא היתה מסוגלת להיות
וכשהמלאכים שלה עלו וירדו והסתכלו בדמות דיוקנה למעלה
לעומת מה שהיא למטה
מן הסתם הם ראו אותה אותו הדבר
והיכולת הזאת בעצם העבירה לנו את הכח להצליח ג"כ
להיות מסוגלים
לאמר לעצמינו WE DID IT
כי אנחנו יכולים
עובדה
יש לנו אמא כזאת
יש לנו גרעין כזה
יש לנו פוטנציאל
ולשם כך אביא כאן את המדרש הידוע והמרגש (בפתיחה לאיכה רבא)
ולאחריו אין צורך להוסיף דבר:

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה,
רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים.
וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי,
יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי,
והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה,
והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי,
כדי שלא יוכל אבי להחליפני,
ולאחר כן נחמתי בעצמי, וסבלתי את תאותי, ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה,
ולערב החליפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי,
כדי שיהא סבור שהיא רחל.

ולא עוד,
אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי,
והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר [במקומה],
כדי שלא יכיר לקול אחותי,
וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה, ולא הוצאתיה לחרפה.

ומה אני שאני בשר ודם, עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי,
ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה,
ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש,
והגלית את בני ונהרגו בחרב, ועשו אויבים בם כרצונם.
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ואמר,
בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן,
הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד-טז), כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו,
וכתיב, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו',
וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
ע"כ.