הקשר בין אמירת נשמת לשבת קודש
זכינו יושבי ארץ הקודש, לראות השבוע הזה את ברכת ה' במדה גדושה. כאשר ברוב חלקי ארצינו הקדושה, זכינו למטרות עוז שירדו בשפע רב מן השמים. מילאו את הנחלים בקולות מים רבים אדירים.
סימן שלם ישנו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכ"א) על מצב כזה. וכך נפסק להלכה:
"אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים, מברכים עליהם… ומה מברך? אם אין לו שדה, אומר 'מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואילו פינו מלא שירה כים' וכו', עד 'הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו', וחותם 'ברוך א-ל רוב ההודאות'".
וכפי המבואר בדברי הפוסקים, ברכה זו שייכת במיוחד ליושבי ארץ הקודש, ששם הארץ משוועת למטר. ולמטר השמים תשתה מים, וכולם שמחים שמחה גדולה כאשר מגיע הגשם לאחר תקופה של צער ויובש.
ברכת הודאה זו, היא חלק מנוסח ברכת "נשמת" אותה אנו אומרים מידי שבת ומועד בסיומם של פסוקי דזמרה ברוב רגש ונעימה. ואכן, מובא בספרי הפוסקים, כי אם ירידת הגשמים התחילה בשבת, יכולים לצאת ידי חובת ברכה זו בעת אמירת "נשמת" בתפילת השבת.
והשאלה הנשאלת, מה הקשר בין תפילת הודייה מיוחדת זו, לשבת קדשינו?
התשובה לכך בנויה על הכתוב בתהלים "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".
הרי לנו פסוק מפורש, כי מהותה של השבת, היא ההודיה לה' ולשמו הגדול.
מבלי להכנס לדברים עמוקים שהרחיבו עליהם בספרים הקדושים בעניינים אלו בשייכות שבין השבת להודי'ה, נתבונן בדברים הללו לפי פשוטם.
מהי הודיה?
מצאנו בכתובים: הודיה נובעת מכך שאדם מרגיש שהוא קיבל דבר יותר מהרגיל, כפי שמצאנו בלאה שהודתה על לידת יהודה, שהיה זה יותר מחלקה.
ועל זה אמרה "הפעם אודה את ה'". כך גם חובת הבאת קרבן תודה היא כאשר אדם עבר דבר מסוכן כלשהו ויצא ממנו ללא פגע, אף אם לא היה זה דבר יוצא דופן. זהו גם חובת ההודאה על ירידת הגשמים לאחר שהיו שרויים בצער מחוסר ירידת הגשמים.
אך משמעות נוספת ישנה להודאה, כאשר האדם מרגיש בכל נימי נפשו, כי גם הדברים הרגילים והשגרתיים הנעשים מידי יום ביומו, אף הם כולם חסדים וניסים מרובים.
כפי שאומרים בברכת ההודיה בתפילת העמידה בכל תפילה ותפילה: "ועל נסיך שבכל יום עמנו, ערב ובוקר וצהריים".
אך לא כל אחד מרגיש זאת כל שעה ושעה, ולכן יש חובת הודאה נפרדת ומיוחדת בשעה שיש דברים יותר הרגיל, שבכך ניכרים חסדי ה' על כל צעד ושעל.
שייכות ההודאה לשבת
וכאן אנו מגיעים להסבר של השייכות בין ההודאה לשבת.
כי על ידי השבת, יכולה הנפש להתרומם, ועל ידי כך להרגיש את חסדי ה' המרובים בכל צעד ושעל.
ובכך נצעקת הצעקה "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
יום השבת מצד עצמו מעורר להודיה ולזמירות לשמו הגדול של בורא כל העולמים.
כפי שאנו אומרים בתפילת השבת: "ויום השביעי משבח ואומר", כלומר יום השביעי מצד עצמו מעורר את השבח.
ויש בכך שני נקודות: דבר ראשון, יום זה מראה על שלימות הבריאה שנשלמה בששת ימי בראשית, ובשבת הבריאה היתה מתוקנת ומושלמת לכל צרכי האדם. ממילא יום השבת הוא יום ההודאה על חסדי ה' שמתגלה בכל הבריאה.
והדבר השני, היותו של האדם יום מנוחה ושלוה, שמכוחה הנפש מתעוררת להתבונן בחסדי ה' המרובים בכל צעד ושעל.
בימים רגילים, כאשר האדם טרוד בטרדות החיים ובמרוצתם הגועשת, אין לו את הפנאי לחוש ולהרגיש בכל צעד ושעל כמה חסד ה' חופף עליו בכל שעה ושעה. אבל כשמגיע יום שבת מנוחה, אזי ביכולתו לחוש ולהרגיש את חסדי ה'. ומוטל עליו אכן להרגיש זאת בעומק נשמתו, עד לשיא ההודאה בברכת השיר המופלאה באמירת "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו".
ועל ידי ההודאה והכרת הטוב, זוכים באמת להמשיך עוד ועוד מחסדי הבורא יתברך. כפי שאומרים בתוך ברכת ההודאה: "עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך ה' אלוקינו, ואל תטשינו ה' אלוקינו לנצח". אך לשם כך דרוש נשמה יתירה, ותוספת אורה וקדושה, וזאת על ידי מנוחת אמת, מנוחת שלוה, מנוחת אהבה ונדבה. והדרך לכך הוא על ידי סיום מלאכת ההכנות לשבת מבעוד מועד, והכנת הנפש לקראת בואה של הנשמה היתרה, שתביא את האדם להתרוממות הרוח והנפש.
"לפיכך יפארו ויברכו לא-ל כל יצוריו,
שבח יקר וגדולה יתנו לא-ל מלך יוצר כל,
המנחיל מנוחה לעמו ישראל
בקדושתו ביום שבת קודש".
לקוח מתוך "ישמחו" עלון שבועי להנחלת נעם כבוד השבת וקדושתה (גליון 61 ערב שבת ויחי תשע"א)
