כתוב בפרשת בהעלותך
עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: …
וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים–וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר–עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וכו'
אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים,וכו'
עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. {פ}
והשאלה הנשאלת כאן היא
את מי זה מעניין
למה התורה כל כך האריכה במסעות בחניות בצורה ובאופן שלהם
אומר לנו הרש"ר הירש משהו נפלא:
וזה הלקח של המסע במדבר,
שממנו למדנו לכל הדורות
ללכת אחרי הנהגת השם במסירות ובנאמנות
אף אם אולי נראה לנו שהדברים בלתי מובנים.
לעיתים הוא מורה לנו לעזוב את מה שהתחלנו לאהוב,
ולעיתים הוא דורש מאיתנו לעמוד איתן במצב בלתי רצוי,
ואף על פי כן אנחנו מקבלים ומקיימים בשמחה
את כל מה שהוא מצווה עלינו,
שכן תחת שבט הרועה של הנהגתו –
תמיד נהיה מאושרים,
ונאמנותנו להשם ושמיעתנו בקולו,
הן מהביאות לנו את האושר.
תמיד נהיה מוכנים לשים את כל מבטחנו בהשם
וללכת אחריו ליעדים בלתי יעודים בדרכים נסתרות,
לחכות וליחל לו באורך רוח,
או ללכת אחריו בעוז נפש –
הכל על פי הכוונת הנהגתו.
עד כאן לשונו
והיא לשון זהב יפהפיה כל כך
ומביעה בעצם את כל הרעיון של המסעות והחניות
וכמה הן חשובות בחייו של היהודי
וכמה הן מהוות עוגן בסיסי לאמונה שלנו בהשם יתברך
הכל בכפוף למנהיג
בדיוק מה שאומר רב מילך בידרמן
על המילים של דוד המלך בתהילים
"בנאות דשא ירביצני", "על מי מנוחות ינהלני".
כמו השה המונהג בידי הרועה
לעיתים השה מעוניין לשעוט קדימה
להדביק את הקצב של החברים סביב
ולצעוד כמו כולם
אבל בדיוק אז
הרועה מנחה אותו לרבוץ (בחינת "ירביצני"),
לעצור, להישאר על מקומו,
לראות בעיניים כלות את העדר כולו הולך ומתרחק.
לפעמים קורה ההיפך-
השה העייף רוצה לעצור למנוחה,
או סתם מעוניין להישאר במקום
ללעוס את הדשא הקרוב,
להביט על הנוף הרחוק
ולהנות מהבריזה שבחוץ
אבל אז מורה לו הרועה להתקדם-
בבחינת ינהלני
ועל זה דוד המלך אומר
בכל מקרה ואופן,
מה שלא יהיה
הכל מגיע מהרועה.
ה' רועי – לא אחסר.
הכל ממנו.
מדוד. מדויק וספור
ולכן גם ה"ירביצני" הוא "בנאות דשא",
וגם ה"ינהלני" הוא על "מי מנוחות".
כי הכל מושגח מלמעלה,
כל מה שקורה לנו הוא חלק מתוכנית אלוקית מופלאה,
ואין אפשרות אחרת!
חניה על פי י-ה
וזה מה שבאה התורה להדגיש לנו
וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ.
מה הביג דיל בזה ששמרו את משמרת השם ולא נסעו
מילא לקום זה לעשות פעולה אקטיבית
אבל להישאר במקום?
אבל כן
על פי השם יסעו
ועל פי השם יחנו
גם החניה היתה בידיעה ברורה שזהו רצון השם
חניה שלא תמיד היא קלה
כי לפעמים העדר האחר שועט קדימה
ורק את מרגישה ביקום מקביל שנוסע במוד איטי
רק את מרגישה ששום דבר בחיים שלך לא זז
והכל תקוע בריבוע
וזה כל כך קשה
לחנות
לחנות ולהאמין שזהו הבנאות דשא שלי
ומאהבה הרועה אלינו
להכיר את הספן הראשי
פעם סיפר הבעש"ט
על בת מלך שנגזרה לה גלות
והיא נשלחה אל מעבר לים באוניה של אנשים בעיתיים מאד
כאלו שלא היינו רוצות לפגשות מעבר לפינה של הרחוב
ובת המלך שיקשקה ורעדה כל כולה
על העונש שנגזר עליה
אולם היא לא ידעה
שמי שמנווט את הספינה
הספן הראשי
הוא בעצם אביה האוהב
שדואג לה
ומחפש את קירבתה
הוא התחפש ויצא לגלות יחד עימה
כדי לוודא ששלום לה לביתו האהובה
אומר הבעש"ט הקדוש:
זו בדיוק הגלות!
הקב"ה הגלה אותנו,
אבל יחד עימנו גלתה שכינה
ואדרבה, ההשגחה שלו כעת עלינו גדולה יותר
שכן אנו זקוקים לעינו הפקוחה שתגן עלינו
רק מה?
הוא מסתיר זאת מאיתנו
ואין אנו יודעות שרב החובל
הספן הראשי
הוא הוא אבינו מלכנו בכבודו ובעצמו
שכן אם נגלה זאת
כבר לא תהיה לנו גלות
ולא יהיה אפקט לעונש שנגזר לנו
א-ב-ל, אומרת לנו הגמרא
כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו
למה?
כי אם יש לו דעה,
אם יש לו שכל
אם יש בו חכמה בינה ודעת להבין
שהקב"ה הוא המנהיג של הספינה
הרי שממילא כל האפקט של הגלות מתפוגג
והוא מרגיש מוגן תחת חסותו הבטוחה של רב החובל
הוא מרגיש מחובק תחת כפו הגדולה של האב האוהב
ואין לו גלות כלל
כי נפשו ניתנה לו לשלל
והיא חופשיה כעת
מהו ההווה?
שמעתי השבוע פודקאסט של דר עוז מרטין
שמדבר על ההווה
הוא אומר כך:
ההווה הוא חריץ צר שבין העבר לעתיד
חלקיק קטן של זמן של כאן ועכשיו
ומאחר ואין לנו השפעה על העבר והעתיד
הרי שברגע שאנחנו עסוקים
בפחדים מן העתיד
או בכאבי העבר
אנחנו גוזלים מעצמנו את הכח והבהירות הדרושים לטיפול בהווה
ומעצימים את מצוקתנו
אדם שחי בו זמנית
בעבר בהווה ובעתיד
נדרש לשאת על כתפיו משקל אינסופי בכל רגע נתון
ואין פלא שהוא מותש במהירות ומלא כאב
וזו החירות מעבדות
והשיחרור האמיתי
וזו בעצם עבודת המידות שלנו
לשחרר
הכל בשליטת ה"אין"
סיפרה לי חברה השבוע
שהיתה צריכה לצאת לבית חולים
והשאירה בבית תינוק יונק קטן
ובעלה לא היה
והשכנה בדיוק נסעה
ויש ילדים קטנים
ובלגן
ואנשים זרים
והיא לא ידעה מה לעשות קודם
ואז אחרי דקה של כמעט פאניקה
היא אמרה לעצמה:
רגע, שום דבר כאן לא בשליטה שלי
ואין לי כח ויכולת לשנות את המצב.
לכן אני משחררת בזה הרגע
ומעבירה את כל הפעקלאה הזאת לה'
כי אין עוד מלבדו
וככה היא מלמלה כל הדרך לבית חולים
ה', זה עליך,
רק אתה יכול לעזור לי.
לי אין מה לעשות.
אני בידיים שלך.
ופתאום היא מספרת
הרגשתי שלווה עמוקה,
כאילו ה' מחבק אותי ודואג לי
וידעתי שהכל יהיה בסדר.
והייתי רגועה באמת.
וכל זה בלי שאבזבז אנרגיות מיותרות על דאגה ופאניקה.
שבכל מקרה זה לא היה משנות את המצב.
וזה המסע המאתגר שלנו כאן
מאחלת לכן בכל עת
ברביצה וביקיצה
במסע ובמנוחה
להרגיש שיש עלינו עין פקוחה
נסיעה טובה
וחניה קסומה בכל עת
רבקי
