השבוע, פרשת וארא, אנו קוראים בתורה על חלק מעשרת המכות שבאו על מצרים:
דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד.
משה רבינו יחד עם אהרון אחיו התייצבו לפני פרעה, ודרשו ממנו לשחרר את עם ישראל. פרעה סרב, וכתגובה החלו עשרת המכות.
מדוע מכה אהרון על היאור, ולא משה?
השם אומר למשה: "אמור אל אהרון, קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים….ויהיו דם…בכל ארץ מצרים…"
ואנו שואלים מדוע משה היה צריך לתת הוראה לאהרון? מדוע לא משה בעצמו יטה את ידו ויכה את היאור עם המטה?
מסבירים המפרשים: משה רבינו בהיותו תינוק הונח בתיבה ביאור, מי היאור שמרו עליו, קלטו אותו לתוכם, ביאור שהה עד שבתיה בת פרעה משתה אותו מן היאור.
אומרים חכמינו: "בור ששתית ממנו מים -אל תזרוק בו אבן". מדהים.
היאור הינו דומם, אין בו רוח חיים, אין לו רגש, הוא לא נפגע, ואף על פי כן משה מצטווה שלא להכותו בעצמו.
משה רבנו, ואנחנו בעקבותיו, לומדים מהציווי הזה: היאור עשה לך טובה? אינך יכול להכות עליו. אינך יכול לגמול לו כביכול רעה. צריך שיהיה לך רגש של הכרת טובה כלפיו.
מה ירויח מזה היאור? כלום! רק מכיר הטובה ירויח מכך.
הכרת טובה אינה פועלת כלום על היאור. היא כן פועלת ומשפיעה על נפש מכיר הטובה.
במה זכו הכלבים ובמה זכינו אנו?
דוגמא נוספת מן התנ"ך להבעה של הכרת הטוב, והפעם כלפי עולם החי,
בזמן יציאת מצרים. מצרים היתה ארץ מסוגרת ושמורה, כך שאף אחד לא יכול היה לצאת ממנה בחופשיות. והנה כאשר יצא עם ישראל ממצרים, הכלבים, כלבי השמירה, לא נבחו.
התורה מצווה אותנו להכיר טובה לכלבים. כאשר יש בהמה שנשחטה ונמצאה טריפה, אומרת לנו התורה: "לכלב תשליכון אותו". תכירו טובה לכלבים שלא נבחו, ולא גרמו לכם אי נעימות בדרך אל החופש.
התורה מבקשת להנחיל לנו עדינות נפש בדקויות. התורה מראה לנו איך להתייחס לפרטים הכי קטנים והנראים זניחים של ארועי חיינו, וללמוד מהם.
רגש הכרת הטוב מעדן את נפש מכיר הטובה, וזה מה שאנחנו אמורים לעשות פה כל מאה ועשרים השנים, לעבוד, ללטש, לשייף את אישיותנו, עוד ליטוש ועוד שיוף, בדרך אל שלמות המידות.
הכרת הטוב הוא הערך השני
בסולם מנבאי האושר העתידי
מחקרים פסיכולוגים בגישת הפסיכולוגיה החיובית, מצביעים על הכרת הטוב כערך השני(!) בסולם פרמטרים מנבאי אושר.
אדם שיש בו הכרת טובה, יש לו יותר סיכויים להיות מאושר בחיים. מי שיש לו הכרת טובה, יש לו גם עין טובה, והוא יודע ליהנות ולשמוח בדברים קטנים.
הכרת טובה בונה קשר, בונה תחושת שייכות. היא מרוממת את הנפש, ובתת המודע נותנת תחושה של קורת רוח שהנה יש מי שעושה לי טוב. אני לא לבד, יש מי שדואג לרוחתי בפרטים הכי קטנים. לכן יש לו יותר סיבות לשמוח בחייו, גם אם יש בהם קשיים וחסרים.
המילה הראשונה שאומר יהודי בבוקר היא: מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי...
תודה לך השם שקמתי הבוקר יש מי שלא..
רק פקחתי את עיני, וכבר אני אומרת תודה למישהו, אם נטועה באדם תכונה זו של הכרת טובה כלפי החי ,הצומח והדומם, הרבה יותר קל לו להודות גם להשם על כל הטוב שיש לו – על החיים, הבריאות, הבית, על כל טיפה של שתיה ופרור של אכילה, ועל כל נשימה ונשימה.
"ברכי נפשי את השם.
השם אלוקי גדלת מאוד.."
נכתב ומופץ לע"נ ר' אריה ב"ר אברהם ז"ל ולע"נ מרת אסתר מלכה בת רבי יעקב צבי ז"ל
