לַמְרוֹת הַשְּׁבָרִים, הַבְּקִיעִים, הַשְּׂרִיטוֹת.
עוֹד יֵרֵד פֹּה גֶּשֶׁם,
אַתָּה תִּרְאֶה.
אֵין לִי מֻשָּׂג מָתַי,
כַּמָּה, וְאֵיךְ בִּכְלָל,
אֲנִי רַק מֵצִיץ
וְקוֹרֵא.
מִשּׁוּם מָקוֹם שֶׁיִּוָּצֵר
מִמָּקוֹר עָלוּם שֶׁיַּפְצִיעַ
אֲנִי כָּאן.
זֶה מָה שֶׁעלי לַעֲשׂוֹת
רַק מִרְיָם יָד
וּמוֹדִיעַ.
לֹא מִתְפַּיֵּט, לֹא מִתְעַמֵּק
לֹא מֵבִין בְּמִשְׁבְּרֵי שָׁמַיִם
דָּבָר אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ
אֲנִי צָרִיךְ עַכְשָׁו מַיִם.
צָרִיךְ וְזֶהוּ
צָרִיךְ וְעַכְשָׁו,
כִּי זֶה הַתַּהֲלִיךְ הַקָּבוּעַ
וַאֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁגַּם ה' יוֹדֵעַ אֶת זֶה
וְזֶה יָבוֹא מָחָר , אוֹ עוֹד שָׁבוּעַ
וְלֹא אִכְפַּת לִי בִּכְלָל
הַשְּׁבָרִים, הַשְּׂרִיטוֹת
רק פונה בתחינה חרישית.
כי הַהֶסְכֵּם בֵּינֵינוּ
שֶׁאֲנִי רַק אֲבַקֵּשׁ
כְּבָר מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
(רונית זינגר)
