"כולל כבר יש", מבשר בעלי בשמחה, כשאני חוזרת מהעבודה לתוך ההמולה של אחר הצהריים. "עכשיו רק צריך לראות איך מגיעים אליו".
"מה זאת אומרת איך?", גלגלי המח שלי נעים ביחס הפוך לעייפות שמלווה אותי מהעבודה. הכולל הוותיק של בעלי נסגר בסוף הזמן הקודם, ובין שלל המטלות הבוערות של ערב פסח נוצרה עוד אחת-לאתר כולל מתאים.
בחסד ה' אפשר לסמן וי על הצלחת המשימה, אבל המשפט שנוסף לבשורה ממלא את האוויר בסימני שאלה צפופים.
"הכולל ממוקם בישוב הסמוך", מבאר בעלי. זה הגיוני, בעיר הצפונית בה אנו מתגוררים. ישובים קטנים מקיפים אותנו, וכוללים נפתחים בהם מתוך רצון להחיות ולפתח את החיים החרדים שבמקום. "ביררתי עליו. הוא בהרכב מעולה, אברכים מצוינים וברמה גבוהה".
"אבל איך תגיע לשם?" אני מנסה לאתר קצוות ולא בדיוק מצליחה.
"זה מה שאמרתי", החיוך נוגע בי רק במעט. "אוטובוסים לא באים בחשבון, ולא רק מבחינת התדירות הנמוכה". ברור. בן תורה לא יכול לנסוע באוטובוסים המוניים וחילוניים שכאלו. "מוניות זה עסק יקר מדי. גם החזקת רכב".
"ואין מישהו נוסף שמגיע לכולל מכאן?"
"לא שידוע לי. גם בעלי עסקים עושים את המסלול ההפוך. מגיעים מהישוב לעבודה בעיר. לא להפך".
משום מה אני מרגישה כמו חידה שעלי לפצח אותה ולא בדיוק מצליחה. "אז מה עושים?" אני חוזרת שוב לנקודת ההתחלה.
"נחשוב על פתרון".
הרוגע של בעלי מצליח להפשיר אותי, צהלות הילדים שואבות אותי אל היומיום, והשעון הדוהר מאלץ אותי להתרכז במשימות העכשוויות.
—
"אני חושב על אופניים חשמליות"
"אופניים חשמליות?" אני מתבלבלת לרגע. בשניה שלאחר מכן אני נזכרת בכולל המרוחק. רעיון טוב, אם לא המחיר הכרוך ברכישה שכזו; בפרט כשהוא נשרך אחרי ההוצאות האדירות של פסח.
"זה המוצא הטוב, בנתונים הקיימים", המילים מרפרפות בין אדי כוס הקפה. "נבקש לפרוס את מחיר לתשלומים נוחים, ונצליח להתמודד גם עם ההוצאה הזו".
אני ניגשת לחלון ומחפשת משב אוויר. חנוק לי, פתאום. לצרכי מצווה, אני מזכירה לעצמי, ומתעקשת לנשום עמוק.
חוזרת לשולחן, תולה חיוך שמנסה לגעת באוזניים, ומהנהנת להצעה. מי שנותן את הכסף ללחם ולחלב, עשיר דיו כדי לשלם את האופניים שיובילו את בעלי להיכל התורה.
ביום חמישי האופניים כבר חונים בפתח הבניין. מנעול אימתני כרוך עליו. "שנים עשר תשלומים", מדגדגות המילים באוזניי. "בהחלט נוכל לעמוד בכך". אני בולעת את גודלן של האופניים, ושמחה לשמוע את סירובו הנחרץ של בעלי לתחנוני הילדים. "אלו לא אופניים למשחק", הוא מבהיר, ובאופן הברור ביותר. "אלו מיועדות רק לנסיעה בכולל".
"לא כדאי להעלות אותן הביתה?" הלב שלי מאותת פתאום. "הם יקרות. נורא. חבל שיקרצו לאי מי מהרחוב".
"לא מאמין שזו בעיה שישארו כאן", מחווה בעלי דעה. "אני קושר אותן עם מנעול חזק וטוב. זה גם אזור מרכזי למדי. לא מאמין שיהיה מי שיעז להתחיל עם גניבה במקום".
האופניים נותרות למטה, ואני מתחילה להתארגן לקראת שבת.
—
גרירת הרגליים לא אופיינית לבעלי; בוודאי שלא בשבת. וכשלמראה השפוף נוספות המילים בטון רפוי, מנתר לי מיתר בלב. לא כך הוא חוזר מהתפילה. קרה משהו. השאלה מה.
"הכל בסדר?" החרדה מזנקת מגרוני. בעלי מניד את ראשו בתנועה בלתי מחייבת. יהודה קופץ במקומו, מתעלם מהאישונים המזהירים שבעלי שולח לכיוונו. אני מצליחה לזהות אותן. "האופניים", הוא פולט בהתרגשות סוערת. "הם נגנבו".
"נגנבו?" אני מתקשה לעכל את המילה. "אבל ההם קשורות במנעול חזק וטוב, ובאיזור מרכזי", חוזרת על הטענות של בעלי מיום יום חמישי.
שפתיו של בעלי מתעקלות בעגמומיות. "ריתכו את המנעול", הוא מקצר בהסבר. "כנראה שבכל זאת הייתי נאיבי מדי".
חלקיקי פאזל לא מצליחים להרכיב תמונה שלמה. האופניים, שאפילו פעם אחת לא הגיעו לשימוש; שעוד לא שולם התשלום הראשון בעבורם; הרכישה הנוספת שהיא בלתי אפשרית לכל הדעות, והמערבולת המציקה של 'אילו' ו'איך'.
"נישט שאבעס גירעט", המילים חודרות למחשבותיי, מאלצות אותי להרפות; לסיים לערוך את השולחן, וליהנות מקדושת השבת.
—
יום ראשון מוצא אותי באותו מצב מדוכדך.
חשוקת שפתיים אני ניצבת מול מסך המחשב בעבודה. ידי מרחפות על המקלדת, אבל אני לא באמת מצליחה לעבוד. המח שלי דווקא כן. הגנב ההוא, שחייב לבוא על עונשו; האופניים שחייבות לחזור אלינו; רכישת אופניים נוספת, שהפעם היא באמת מעבר ליכולותינו. הכל מתנקז לשרטוטים חסרי פשר על הדף שליד במחשב. אולי לחפש אופניים למכירה ביד שניה, וכך לאתר את הגנב שמפרסם את מציאתו. אולי לתלות מודעות המבקשות מידע על אופניים פוטנציאליות שמסתובבות באזור. אולי ואולי.
ולתוך סבך הרעיונות חודר השם שלי, קוטע את כל הדמיונות. ראש הצוות מזמנת אותי. בוודאי. עובדת ששלוש שעות לא עושה כלום חוץ מלבהות במסך המחשב, ראויה לנזיפה.
רגלי גוררות אותי למשרדה של ראש הצוות. לחשושים נשפכים מבעד לדלת. אני מציצה לחדר ונדהמת לפגוש שם גם את המנהלת. לא מגיע לי שימוע, גם אם היום תיפקדתי, אני קומצת אצבעות בזעם. מסדירה לרגע את הנשימה, ובפסיעה אמיצה אני בפנים.
"את יודעת למה קראנו לך?", מברת ראש הצוות.
"זו לא אשמתי", הלבה שהתערבלה בתוכי ביממה האחרונה מתיזה אבני בזלת. "גם את לא היית מצליחה להתרכז אם היו נגנבים לך אופניים חשמליות חדשות שמשאירות אותך רק עם חובות. אפילו פעם אחת לא השתמשנו בהם. פעם אחת!", המילים לוהטות, נשפכות ללא הבחנה. כאילו ראש הצוות והמנהלת אחראיות למחדל או לגניבה.
"גילה, אני לא מבינה על מה את מדברת", ראש הצוות מניחה את ידה על גב ידי. אני מצליחה להבחין שהטון אינו נוזף.
"למה קראתן לי?" אני מרגישה מטופשת, מודעת שהמילים והכעס שלי כבר יצאו משליטתי, ויתכן שכלל לא הגיעו ליעד הנכון.
המנהלת מנפנפת במעטפה עם לוגו ההחברה, כאילו היה דגל הניצחון. "את יודעת שאחת לחצי שנה נבחרת אחת העובדות לקבל מענק על עבודה מסורה".
"והפעם זו אני?" הלם קוראים לתחושה הזו. אולי תדהמה או הפתעה. לא נזיפה, לא שימוע, רק מענק הצטיינות.
"אהה", החיוך של ראש הצוות נוגע בעיניים, מחייב אותי לנהוג כמוה.
המנהלת שולפת את ההמחאה מהמעטפה. עשת אלפים שקלים רשומים בו. אני צובטת את עצמי בחשאי, תקשה להאמין למציאות הזו. הכסף לאופניים החדשות הגיע, ובמזומן. הישר מידו הרחבה. אפילו את התשלום הראשון של האופניים הגנובים נכנס לסכום המענק.
"אבל מה אמרת על אופניים?" המנהלת מתעקשת להיתפס לקטנות.
אני מתארת בקצרה את סאגת האופניים המתישה, ומסיימת באקורד מודה. יש לנו כסף לאופניים חדשות.
ראש הצוות מחליפה מבט מהיר עם המנהלת, אני לא יכולה שלא להבחין בכך.
"תקשיבי", הפעם תורה של המנהלת. "בעיקרון, הצ'ק היה אמור להגיע אלייך ביום חמישי". היא לוקחת אוויר, ואני לא מבינה לאן היא חותרת. "אבל היה עומס לא רגיל, כך שהמטלה הזו נדחקה הצידה. המתינה בסבלנות עד ליום ראשון".
"תארי לעצמך שהיית מקבלת את המענק כבר ביום חמישי", ראש הצוות חותכת את ההקדמה של המנהלת. "ובשבת נגנבו האופניים. הצער על האובדן הכספי היה גדול. המענק היה מתעמם איכשהו, כי הרי כבר היה מתוכנן לך מה לעשות איתו. דווקא העיכוב הלא צפוי, הוא שמאפשר לך לשמוח עוד יותר במענק, ולהרגיש מן 'פיצוי' על גניבת האופניים….".
אני עוקבת אחר סביב ההתפתלויות ונעצרת. מה לי לחשב חשבונו של עולם? הלא הבורא עושה זו בצורה מפעימה, ומלטף תוך כדי ריכוך המכה….
