תפילה לעני / טור אורח

תמיד רצתה ליאת להגיע לדמעות בתפילתה.
רצתה ולא הצליחה.
לא כשסבא נפטר,
לא כשנסעו כל הכיתה לקברי צדיקים 
ואפילו לא ביום חופתה.

עיניה של ליאת יבשו.

בהדלקת הנרות, כשאמא של ליאת היתה מברכת את ברכת ההדלקה, זלגו מעיניה דמעות.
ליאת לא הצליחה, אפילו לא בהדלקת נר של יום כיפור.
ימים שלמים אמרה ליאת פרקי תהילים,
על כל החולים,
על כל הנצרכים,
ועיניה יבשו.

כשתהי אם, אמרו כולם לליאת, יגיעו הדמעות.

כשהפכה ליאת לאם, אכן הגיעו דמעות, אך לא דמעות תפילה, כי אם דמעות תסכול ואכזבה ברגעים אחרים.
בעת תפילתה נשארו עיניה יבשות.
רצתה ליאת להגיע לתפילה אמיתית,
ולא ידעה את הדרך…

* * *

ליאת ממהרת הבוקר,
מלבישה במהירות את דוד, מסרקת את שיערותיה של תמר, ומעבירה את הכביסה למייבש הכביסה.
השעה כבר מאוחרת, היא בקושי מספיקה לשתות כוס קפה, מכניסה לתיק משהו לנשנש בדרך, את הכריך שהכינה לעצמה אמש ורצה לעבודה.
האוטובוס של השעה 8:00 עוד רגע עובר בתחנה. האוטובוס אחריו רק ב8:10.
בחודש האחרון אחרה ליאת כמה פעמים, הבוס לא אוהב, בלשון המעטה, את איחוריה.
המשרד נפתח בשעה 8:30 בדיוק, כשהיא מגיעה ב8:35 הוא עומד מולה בפנים גוערות.
היום היא תצליח להגיע בזמן!
האוטובוס מתקרב מאחורי הסיבוב, וליאת כבר בתחנה, מתנשפת.
בעודה עולה באנחת רווחה לאוטובוס, הטלפון מצלצל.  בעלה על הקו.
"נראה לי המצח של דוד קצת חם, והוא נראה עייף".
ליאת מבקשת מבעלה שיקח את דוד לרופא. "נס שהכרטיס מגנטי שלו נשאר בבית" חשבה לעצמה.
ליאת לא מאוד דאגה, ילדים חולים מידי פעם, חורף עכשיו וזה נורמלי.
היום בעלה ישאר איתו בבית, ינסה להביא את החברותא הביתה אולי. למחר,  היא תנסה לסדר לעצמה יום חופשי.
ליאת לוגמת מעט מים ופותחת את הסידור,
בכל בוקר היא מנצלת את הנסיעה לסיים את פרקי התהילים "שלה", כחלק מקבוצה שלימה במוקד תהילים הארצי . 
ליאת יודעת שבדרך חזור לרוב היא מותשת מכדי לקרוא, ואח"כ בבית היא לא מספיקה להגיד את הפרקים שלה לפני השקיעה.
ליאת אוהבת להגיד את פרקי התהילים בדרכה לעבודה, להתחלה יפה של יום.
ולא ידעה ליאת, כמה יום זה מצריך התחלה יפה…

***

בשעה אחת בצהרים  צלצל הטלפון. בעלה היה על הקו. הוא נשמע קצת לחוץ, הרופאה קראה לו לחזור למרפאה, ותיכף צריך ללכת לאסוף את תמר מהגן. 
ליאת נבהלה,
היא התקשרה מהר לשכנה, לבקש לאסוף את תמר יחד עם ביתה שלה, ומיהרה למרפאה, שם חיכו לה בעלה ודוד.
הרופאה אמרה שמשהו בבדיקות הדם לא בסדר, ושלחה לבית החולים.
לא היה צריך להסביר הרבה. ליאת קלטה מהר.
מערך גדל שלבדיקות, צוות רופאים גדול שהסביר את מהות המחלה.
ודוד ששוכב לו במיטה הענקית מוקף צינורות.
ליאת איבדה את תחושת הזמן.
את המחשבה על מה יהיה תיכף.
את המחשבה על מה היה אתמול.
ליאת יושבת עכשיו מול דוד,
להיות איתו.

שוב מגיע בוקר,
ליאת שולחת את תמר לגן, עם נשיקה חזקה, לוקחת כמה בסקויטים מהקופסא, מי חושב עכשיו על כריך מסודר? וממהרת לבית חולים, להחליף את בעלה שהיה שם כל הלילה,
בדרך מוציאה ליאת את ספר התהילים, לסיים את פרקי התהילים "שלה", היא לא מרוכזת, מסוחררת, מחליטה לסגור את הספר ולהמשיך בבית החולים.
ליאת מגיעה למחלקה, עוברת בין כל הילדים המיוסרים,  בין ההורים המותשים, סביבה ריח אופייני לבית חולים, ריח חומר חיטוי מלווה בריחות של תרופות.
ליאת מגיעה לחדר, מתיישבת ליד המיטה, ופותחת את ספר התהילים.
דמעות זולגות מעיניה, היא מתפללת,
מתפללת מעומק הלב,
בלב נשבר.
ובוכה, על כל הימים בהם לא הצליחה לבכות,
ובוכה,
ומרגישה כל כך קרובה לה' יתברך,
ומבקשת,
שאותה התרגשות תישאר בתפילתה תמיד,
גם כשבעזרת ה',
היא תחזור הביתה עם ילד בריא.

***

" תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף  וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ…
כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ   ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט " (תהילים פרק ק"ב)

רש"י:
תפלה לעני – ישראל שהם עם עני 
כי יעטף – בהתעטף נפשם בצרה 
לארץ הביט – לראות בעני עמו

(מחברת: אסתר987 – לדעתנט)