מובא בשם האריז"ל שער הכוונות (דף א.) בזה הלשון:
אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון. ואם נעשה כן, אין נפשו יכולה לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם, בעת שמתוודה הוידוי ומפרט חטאיו, אז טוב להתעצב בלבד. אבל בשאר התפילה, נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך, הכנעה גדולה באימה ויראה. אמנם תהיה בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות, עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות. וכמ”ש בגמרא (ברכות דף ל) מהוא דקא בדח טובא וכו’ ואמר תפילין קא מנחנא, ואל תבוז לדבר זה כי שכרו גדול מאוד עכ”ל.
וידע האדם, שזו עצת היצר הרע להכניס את האדם לעצבות על דברים אשר אינם נכונים, ורק במחשבתו הם קשים וחמורים. וכאשר מתפלל ועומד לפני הקב”ה בעצבות עצומה על דבר אשר אינו ולא כלום, כך הורס את כל תפילתו וכל בקשתו לפני בורא עולם. וישים האדם מול עיניו, שרוב הצרות והבעיות אשר הוא מצטער עליהם, אינם אמיתיים ואינם כדאגתו וכצערו, והם עצת היצר הרע להחריב את עולמו.
