כמה אפשר להודות?

אלפי חסידים התקבצו לעיר פשיסחה בפולין לכבוד השבת החגיגית במחיצת רבם. הם התוועדו, שרו
ושמחו ביחד עם הרבי ר' בונם מפשיסחה. במוצאי השבת הופיע פתאום חסיד בחצר של הרבי
והתלונן וקיטר שהוא נתקע בדרך והפסיד את השבת הנהדרת.
וכיון שהיה טיפוס מריר ונרגן, המשיך והתבכיין שכל חייו שהם כישלון מתמשך ושום דבר לא מצליח בהם.

רבי בונם ענה לו בחריפות:
"השבת היא מכניסת אורחים נהדרת. כל אורח שבא אצלה היא מעניקה לו את הכבוד הראוי.
כשבא ראש חודש, השבת מעניקה לו את המפטיר ואת תפילת המוסף.
כשבא יום טוב, השבת מעניקה לו את כל התפילות וקריאת התורה.
וכשבא יום כיפור, השבת מוותרת מעצמה על הקידוש ושלוש הסעודות ואין מכניסים לפה אפילו כוס מים העיקר שיבוא
רק אורח אחד נדחה מכל וכל: תשעה באב.
כשבא יום האבל, השבת סוגרת בפניו את הדלת ואומרת 'תבוא מחר'.
"כי תשעה באב הוא יום של מרה שחורה והשבת לא סובלת מרה שחורה!".

פרשה שמחה ומקוללת

והאמת היא שזה הנושא המרכזי בפרשה:
פרשת כי תבוא נחשבת ל'פרשת השמחה' של התורה.
פרשת כי תבוא מצווה עלינו לחגוג את היותנו, ולהיות שמחים
בעוד שעד היום התורה ציותה אותנו על שמחה בימי מועד ובחגים
הרי שבפרשת כי תבוא אנחנו מצווים לשמוח תמיד. בכל זמן ובכל עת.

שימו לב למילים המקסימות שהתורה נוקטת בהם:
דברים כו : והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת
מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום
אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם … ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך.

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך ולביתך
תראו כמה היהדות היא דת שלא מפסיקה להודות:
קמים בבוקר "מודה אני"
רק מתחילים להתפלל וכבר יש לנו 20 ברכות הודאה בברכות השחר
וזאת רק ההתחלה של התפילה
תחשבו לבד כמה ברכות נוספות של הודיה יש בהמשך

הולכים לשתות קפה שהכל נהיה בדברו
רוצים לחטוף עוגיה בורא מיני מזונות
מסיימים כמה שלוקים ויש גם ברכה אחרונה
מתיישבים לסעודה מלאה יותר
אז גם הברכה נהפכת ארוכה ושמנה יותר

הולכים לעבודה – במקרה שלנו לשדה
רגע, תסמן אותם כדי שתוכל להודות על הראשונים
בקושי מספיקים לראות את הפירות
תאסוף אותם לסל
ותודה עליהם
ולא סתם תודה עליהם
אלא תעצור את העבודות
תחכה לבני עירך
תרקוד כל הדרך
ותעלה יחד עם כולם לירושלים
כדי לאכול אותם שם

הלו, לא נראה לכם מוגזם?
כאילו בסדר הבנו תודה תודה תודה
אבל אולי קצת התחשבות במאמץ הזה
תחשבו כמה אנרגיות זה היה לוקח מהבן אדם
באמצע השנה באמצע העבודה באמצע העונה החקלאית
לצאת לירושלים
ולחזור אחרי שבועות ארוכים
הכל בשביל תודה אחת קטנה?!

וזה לא רק אנחנו שואלים
האלשיך הקדוש שואל את אתה שאלה
ומה כל החרדה הזאת על שווי פחות מחצי דינר?

אלשיך: החרדה אשר חרד הוא יתברך על מצות בכורים – שיחרד איש מביתו ומעירו
וילך רגלי עם אשכול ענבים אחד ומן התאנים והרימונים מעט מזער … וישם בטנא ועל כתף יישאנו
… ויתקבצו יחד כל בני עיר בחליל ומיני זמרה … ומה קול החרדה הזאת על שווי פחות מחצי דינר?

וזה לא נגמר כאן
יש 4 צריכים להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא
תקשיבו זה המון
מה ה' 'זקוק' לכל כך הרבה תודה?
הרי אפילו למלצר לא מודים שוב ושוב?
נותנים לו טיפ בסוף הסעודה וחסלט

ואני אעצים עוד יותר את השאלה
זה לא רק שחייבים להודות
זה גם מה יקרה אם לא תודה
הפרשה בסופה עמוסה בקללות בחינת תכלה שנה וקללותיה
ומה כתוב בסופם?

דברים כח: ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך…
תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מר ב כל – רש"י: בעוד שהיה לך כל טוב.

הלו,
יש כל כך הרבה מצוות בתורה
זה לא שלא קיימנו אותם
זה לא שלא עשינו אותם
"רק" לא עשינו בשמחה
אנחנו כל כך מתוכנתים ומתורגלים לעשות דברים כי צריך
צריך להתפלל, צריך לברך,
צריך לשמור שבת, צריך לעשות תשובה וצריך גם להודות
נו בסדר – אז עשינו מה שצריך
התפללנו 3 תפילות ביום
שמרנו שבת ולקחנו על עצמינו אפילו תוספת שבת
ועדין באו עלינו קללות
אלוקים, למה?!!

למה, אתה שואל?
יש תשובה מאד ברורה
יען אשר לא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב
בשמחה
באהבה
בחיבוק גדול
ברצון
לא כי צריך
לא כי חייבים
לא כי ככה זה החיים
ולא כי אין לי ברירה
אלא כי אני רוצה
כי אני אוהבת
כי אני מרגישה ואני קרבת אלוקים לי טוב
כי אני שמחה
כי טוב לי
כי יש לי כל
כי אני לדודי ודודי לי

וזה לא שאנחנו לא יכולות להגיע לשם
כי זה כן
עובדה
זה מוטמע לנו בדנא של החיים
בכל מה שסובב אותנו
במודה אני
בברכות השחר
בברכות הנהנין
ובמצוות ביכורים
זה הדי אן איי של היהודי
להיות שמח
להכיר תודה
להודות.

למה כל כך קשה לנו להודות?

אבל ישנן כמה סיבות לכך שאיננו מזהים את הטוב שלנו:

א. אנחנו מתוכנתים לחפש סכנות ולא לזהות הצלחות. זה צורך קיומי והישרדותי,
אם נפספס הצלחה שזכינו לה – לא קרה דבר נורא, אבל אם נפספס סכנה – אנחנו עלולים ברגע לא להיות כאן.
ולכן המאמץ לזהות סכנות תופס נפח הרבה יותר גדול מהאנרגיה

ב. אנחנו מתוכנתים להתלהב מדברים חדשים ולהתרגל לדברים קיימים.
לקבל את הדברים המוכרים כמובנים מאליהם עד שהם מאבדים את משמעותם. כך ברא אותנו ה' עם טבע שאפתני של
'מי שיש לו מנה רוצה מאתיים' ואנו כל הזמן נאבקים עבור ההישג הבא.
הקב"ה יצר לנו טבע של יוצרים ורודפיםמ כדי שנעשה וניצור
אבל מה שטוב בשביל להניע את הכלכלה, עלול להרוס את השקט האישי.

ג. האמת היא שאנו גם לא רוצים להודות על מה שהשגנו, משום שהכרת הטוב מקטינה אותנו.
הכרת הטוב מחייבת אותנו להכיר בכך שאנו חייבים טובה למישהו אחר, ומי בימינו מוכן להודות
שהוא לא מסוגל לעשות הכל לבד…
המילה "הודאה" בעברית נושאת שתי משמעויות הפוכות: "הודאה" מלשון הכרת טובה,
ו"הודאה" מלשון הכנעה, כמו 'מודה באשמה'. שכן כל הודאה של הכרת הטוב – יש בה גם הכנעה ו'הודאה באשמה' שאינך
מושלם. ולכן אנשים מעדיפים להכחיש את הטובה ולשמור הכל לעצמם.

הפטנט של מצוות ביכורים

אז מה עושים? כאן מגיע הפטנט העצום של התורה עם פרשת הביכורים
התורה מצווה לחגוג את הפלא הזה ולא לתת לו להיגמר
כדי לפתח צורת גישה רחבה שרואה את כל הפלאים של החיים.
לסגל לעצמינו משקפיים שרואות את כל הטוב שזכינו לו מימין ומשמאל
השגרתי ושאינו שגרתי.
בכל ברכה שאנו מברכים על כוס מים, אנו הופכים את המבט על החיים ובמקום להתלונן על מה שחסר,
אנחנו חוגגים את מה שיש. ברוך ה'
יש חלב במקרר לקפה של הבוקר? נהדר
יש עוגיות לכרסם? ישר כח
יש חברים? יש משפחה? יש תקשורת?
כמה טוב השם
הן יש לי כל!!

השפת אמת אומר את זה המילים "יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם"
חסדו זה לשון יחיד
ונפלאותיו זה לשון רבים
והוא מסביר
כשקורה לבן אדם משהו גדול שמצריך קורבן תודה
הוא מודה להשם על חסדו
על הדבר הגדול שהקב"ה עשה עימו
אבל ההמשך ונפלאותיו שייך כבר לכולנו
גם לאלו שלא צריכים להביא קורבן תודה משום שלא קרה לנו שום נס גלוי
אבל יש לנו כל כך הרבה על מה להודות
לכן ונפלאותיו – זה ברבים
כי על כל אותם הנפלאות שמקיפים וסובבים את חיינו
מכוס המים של הבוקר ועד השמיכה שיש לי להתכסות בה בערב
הם לבני אדם
כל בן אדם צריך להודות ולהכיר טובה עליהם תמיד.

שנזכה, ונחיה ונראה…

2 שבתות אחרונות

פתחנו את המאמר בשבת מכניסת אורחים
ונסיים בשבת הזאת שהיא אחת מ2 השבתות האחרונות שמסיימות את השנה

שמעתי מר' מיילך בידרמן שליט"א
שר' חצקל לווינשטיין זי"ע היה אומר כל שנה בישיבה כשהיה מתקרב ראש השנה
כתוב בחז"ל אילו היו ישראל משמרים שתי שבתות כהלכתם מיד היו נגאלין
ואמר שאין זה אמור רק בגאולה הכללית העתידה
אלא זה גם על הגאולה הפרטית
של כל אחד ואחד באופן פרטי.
ומי הוא זה שאינו מצפה שיכמרו רחמי אבינו שבשמים עלינו ויגאלנו גאולה פרטית אמיתית

ולכן ראוי לכל אחד ואחד לנצל ביתר שאת את שני השבתות האחרונות של השנה לפני
שיקבע אבינו שבשמים כמה נגאל כל אחד ואחד באופן פרטי בשנה זו.

ובשנתו האחרונה של ר' חצקל שהיה חלש מאד שלח את חתנו שיודיע בישיבה דבר זה.
ובאמת כבר הקדימו החידושי הרי"ם זי"ע בדבר זה ששמירת שתי שבתות היא סגולה
גם לגאולה הפרטית של כאו"א.

ובפרט השנה ששבת זו היא שבת המיוחדת הנקראת "שבת סליחות"
וביתר שאת אנחנו זוכים השנה שיש לנו שני שבתות בימי הסליחות קודם ראש השנה.
אולי יכול להיות מזה תועלת לנצל את השני שבתות הבאים עלינו לטובה ביתר שאת.

שנזכה ונחיה ונראה