אני רוצה להביא רעיון יפה
שראיתי השבוע בגליון הפסקת קפה
במדורה של הגברת חנה שפיגל טוניק
כמובן שניסחתי אותו באופן שונה
אבל הבסיס הוא משם אז אני מציינת
אנחנו יודעות שהמרגלים חטאו בלשונם
ודיברו לשון דיבה על ארץ ישראל,
ועד היום אנו מתאבלות על תוצאות דברים
ובכל זאת,
נראה שהפחדים שלהם קצת צודקים
כי מה
נראה לכן שהם באמת פחדו מהענקים?
שהיה להם לחץ וחרדה מהפירות הגדולים?
הרי שלחו לשם אנשים
כתוב: שלח לך אנשים
ורשי כותב ראשי בני ישראל המה
כלומר אנשים גדולים ויראי שמים
אז איך זה יכול להיות שהם כל כך טעו ודיברו לשון הרע על ארץ
ברור שיש כאן רובד עמוק יותר
הפחד שמנהיג את המנהיגים
והשפת אמת באמת מביא לנו
שהחשש שלהם לא היה ברובד הנמוך של המלחמה בארץ
אלא להפך
עם ישראל התרגל להנהגה ניסית במדבר
ובארץ ישראל היה עליהם לקבל ע"ע הנהגה מושגחת
הנהגה של טבע
והם היו בחרדה מפני הבאות
לא סתם משה רבינו לא נכנס איתם
הרי כתוב עליו כי קרן עור פניו
לא כהתה עינו ולא נס ליחו
הוא היה כל כולו נשמה כמע בלי גוף
ובארץ ישראל יש הנהגה שונה
יש ארציות יש גשמיות
וזה מלחיץ
תודו שזה מלחיץ
ולכן הטענה שלהם לכאורה צודקת
הרי מה הם טוענים?
ארץ אוכלת יושביה
זאת ארץ שהארציות שואבת אותנו אליה פנימה
זאת ארץ שהארציות נוגסת מאיתנו נתחים רוחניים כבדים
ואיך נוכל לעלות אליה
הם היו בטוחים שמתוך הארציות אי אפשר לעלות
אי אפשר להתעלות
רק להישאר שקועים עמוק בבוץ הארצי שלה
וזה הלחיץ אותם
במדבר הרי זכו לפרנסה רוחנית
"לחם אבירים אכל איש",
אוכל של מלאכים.
במדבר לא היו שקועים בעומק ערמות הכביסה
במדבר לא היו תקועים בארנונה המלחיצה
במדבר לא צריך לשלם בעשרה תשלומים
במדבר יש רק אוהל מועד ושירת לויים
והמרגלים שפעם היו אנשים
ראשי בני ישראל המה
הרוחניות שלהם היתה בראש
פתאום נאלצים להיכנס בשערי הארציות
ולהפוך למרגלים
מרגל זה מלשון רגל
לרדת מטה מטה מטה
למקום כל כך נמוך
ואיך לא יחששו?
איך לא יפחדו?
מישהו הבטיח להם שהארציות לא תשאב אותם?
מישהו הבטיח להם שהגשמיות לא תנתק אותם?
והיא כל כך אינטנסיבית ואינסופית
כל כך אוכלת יושביה….
ובמדבר
אהההה כמה טוב
יש מן ויש לימוד תורה
ויש מסעות רק על פי הגבורה
איך ננחת אל מציאות עלומה?
איך נדחק לגשמיות תובענית ודחוקה?
האם בכך אין אנו מחטיאים את המטרה?
מהי המטרה האמיתית?
באמת שאלה גדולה!
והתשובה
התשובה כמו שכולנו יודעות היום
היא כן.
המטרה שלשמה ירדנו לעולם היא לעבוד
המטרה שלשמה ירדנו לעולם היא לא לבכות ולהתלונן
וזה היה הפספוס הגדול של עם ישראל
הבכיה היא צעד של אי אמון ענק במי ששלח אותנו לכאן
התלונה היא בריחה ממאמץ עבור מה שהגענו לכאן
והמטרה שלנו היא ללכת,
לצעוד,
לבקש
להתקדם,
לקום משם
לקום כל בוקר מחדש
ולהמשיך במסע.
הארץ אמנם אוכלת את יושביה,
הארציות שואבת אותנו חזק אליה
יש עבודה ובירוקרטיה וקניות
יש דירה לארגן לסדר לקשט וליפות
יש חיים בחוץ בפנים בין אנשים ומשרדים
יש רצון להרשים להקסים להתמקצע במכונים הגדולים
ודוקא שם
במקום שלנו הארצי הגשמי הקטן
דוקא משם להתחבר
להכניס נקודות של אור של אלוקות ושל חיבור
לא להתיאש
ולהרגיש כחגב מול כל אותם אנשים רוחנים ענקים
לא להתרגש
מול מילים גבוהות ומבטים מבלבלים
מספיק שבירכת על האוכל
וכיוונת להודות
והנה לך אלוקות שנוגעת בפסגות
מספיק שעצרת מרכילות שנאמרת
והנה לך אלוקות מרוממת
חיזקת נושא בצניעות
הוספת נקודות של זכות
הכל
כל דקה בגשמיות
יכולה להפוך לדקה של רוחניות
צריך פשוט לכוון
להתכוונן
ולהתחבר אליו ברצון ובכוונה
החיבור בחברון
וזה מה שכתוב בפרשה על יהושוע
"ויבוא עד חברון.."
יהושוע בולט במקום זה הוא משתדל מאוד להגיע לחברון,
מהי חברון?
"חברון" מלשון חיבור,
בחברון נמצא השער לגן עדן
חיבור בין עולמות
שנזכה ונחיה ונראה….
שבת שלום 🙂
