בפרשת השבוע, פרשת צו, נאמר "אם על תודה יקריבנו".
פרק התהילים הנאמר כיום כתחליף לקרבן תודה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו", הוא מזמור ק' – "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ".
שאל יהודי את רבי חיים קניבסקי שליט"א על לשון הפסוק "הריעו לה' כל הארץ", מדוע כל אנשי הארץ צריכים להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא? הלא את קרבן התודה מביאים ארבעה – יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים. ארבעה אלו מודים על נס גדול שנעשה להם. מה ענינה, אפוא, של ההודאה מצד כל אנשי הארץ האחרים, שלהם לא נעשה כל נס או הצלה מיוחדים?
התשובה פשוטה – ענה רבי חיים שליט"א – והיא תובן יותר על פי מעשה הבא: אחר תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת, פרס יהודי מפה על השלחן וחילק לציבור המתפללים יין ומיני מזונות. כשנשאל מדוע עושה כך, השיב כי אתמול כשחצה את הכביש פגע בו רכב, וב"ה יצא מהתאונה בריא ושלם. על הצלה זו הוא בא ליתן שבח והודאה להקב"ה, והוא משתף את הציבור בהודאתו.
למחרת יהודי אחר פרס מפה והעמיד כיבוד לציבור המתפללים. "מה קרה לך?", שאלוהו, "האם גם בך פגע רכב?". "לא", ענה האיש. "אני שמח ומודה כי מזה עשרים שנה הנני חוצה את אותו כביש, וב"ה אף פעם לא פגע בי רכב…".
כך גם לעניננו – סיים רבי חיים. יהודי שהתרפא מחליו או שיצא מבית האסורים אומר "מזמור לתודה". זה ברור. אולם "כל הארץ", שאר אנשי העולם, צריכים "להריע לה'" ולהודות לו על כך שלא חלו ולא הוכנסו לבית האסורים… ("ומתוק האור").
וידועים דברי הרמב"ן, למה "קרבן תודה" שונה משאר הקרבנות גם בריבוי הלחם שהיו צריכים לאכול, שהרי בנוגע לקרבן עצמו היה זמן מועט שצריכים לסיים את אכילתו, תוך לילה ויום אחד בלבד, וזאת לעומת שאר הקורבנות, להם היה זמן רב יותר עד לגמר האכילה.
והסיבה פשוטה – כדי שהאדם המודה לה' לא יוכל להתמודד לבדו עם הלחם ואכילת הקרבן, ויצטרך לשתף את חבריו וידידו באכילת הקרבן והלחם. בכך יביא הדבר שיספר להם על ניסיו וחסדיו של ה' עמו, וכך יתפרסם כבוד ה' בעולם.
שבת שלום,
הרב מנדל
המאמר פורסם כאן:
