סדנת פיתוח קול ההודיה / הרבנית דבורה קליין תחי'

המילה הראשונה אחרי שתיקה

היו אלה רגעים מרגשים.
סביב מיטתו של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל עמדו צוות רופאים ובני משפחה.
עקב ניתוח שבוצע בצווארו לא יכל הרב לדבר, והיה מתקשר בדרך הכתיבה.
כעת השתילו לו הרופאים מכשיר שאיפשר דיבור מועט תוך כדי לחיצה על כפתור.
הרופא לחץ על הכפתור וביקש מהרב לומר משהו לסובבים. כל הנוכחים, בני משפחה וצוות רפואי, עמדו מצפים בדממה, כאשר נשמע קולו החלוש: " מודה אני לפניך מלך חי וקיים."
לא "שלום", לא "אבא" וגם לא "אמא" לומד ילד יהודי לומר, כאשר פוקח את עיניו בבוקרו של יום,
אלא: "מודה אני… "
נשים לב לסדר המילים במשפט: קודם "מודה" – הודיה להשם, ורק אחר כך "אני".
ובערבו של יום אנחנו מסיימים בתפילת ערבית שבסופה אומרים: "עלינו לשבח לאדון הכל."

מודים בעצמינו ולא על ידי שליח

פעמיים ביום, בתפילת שמונה עשרה, כאשר החזן אומר את התפילה בקול, אנו עונים אמן בסופה של כל ברכה, ומסתפקים בזה,
מלבד בברכה אחת והיא – ברכת ההודאה "מודים אנו לך..:" שם אנו, מוסיפים קטע של הודאה, ואומרים אותו בעצמנו בקביל לחזן.

כל אחד מאתנו, בן לעם סגולה, רוצה להתחבר להשם עד כמה שאפשר, להתקרב עד כמה שניתן.
איך אנו יכולים להשיג מטרה זו?
ברגע בו האדם מודה, הוא חש חיבור חדש ומתחדש.
ההודאה מביאה יכולת לחוש בכל מקום ובכל זמן את יד השם, ורגעים אלה גם מניעים ומחזקים בתוכנו את התודעה והאמונה כי הכל ממנו יתברך.
הודיה מניעה בנפשנו נימים עדינים ומצטברים של הכרת טובה, חיים שהמתווה שלהם אינו רק "מגיע לי", ועוזרת לנו להיות גמישים יותר בארועי החיים העוברים עלינו.

שירת הנופלים

בפרשת ואתחנן שקוראים השבוע אנו קוראים "ואהבת את השם אלוקיך …ובכל מאודך."
חכמינו מפרשים: "שבכל מידה ומידה שמודד לך הווה מודה לו במאוד מאוד."
ה'אור החיים' הקדוש מביא בשם הזוהר, שהשם מאוד אוהב לשמוע את שירת המלאכים, אך יותר מכך כמה הוא לשמוע את השירה שלנו, של אנשים פשוטים, הכי רגילים.
מדוע? מה מיוחד בשירה זו?
זו שירה של בשר ודם גידים ועצמות, אנשים שמתמודדים יום יום עם יצרים שמשתוללים בתוכנו, [מה שאין למלאכים – לא קשיים ולא נסיונות ,לא תאוות ולא כשלונות] עם צורכי הגוף והפרנסה, מתגברים ונופלים, קמים ומתגברים וגם נכשלים. דווקא לכן השם שמח בתודה שלנו של אנשים  שמתמודדים וההודיה שלהם פנימית, אמיתית, מתוך עמל על העצמי, והיא יקרה בעיניו מאוד.
ופן נוסף כאשר אנחנו עוצרים רגע משגרת היום, מתעלמים מכל מה שמקיף אותנו, ואומרים: "אבא, תודה." תודה על מה שנתת לי, וגם על מה שלא – כי בוודאי הדבר לטובתי הבלתי ידועה לי. מילים כאלו שנאמרות בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין בוראנו, מביאות לחיבור אמיתי לבורא עולם ולהעצמת הקשר איתו,

"ואהבת את השם אלוקיך… ובכל מאודך." אהבת השם שלנו נבחנת בשירת התודה כלפיו. ההודאה הזו אינה זקוקה למקום או לזמן מיוחד, או לנוסח יחודי. ההודאה היא שירת הלב, ואנו יכולים להיות מחוברים אליה בכל מקום ובכל זמן. הלכתי ברחוב וכמעט מעדתי – תודה לך, אבא, ששמרת עלי. נפלה לי כוס מהיד ולא נשברה, ואולי כן – תודה לך השם על הנזק הקטן הזה, שבוודאי מנע נזק גדול יותר.
קבלתי סרוב בראיון עבודה – אאוו.. כמה קשה, ובכל זאת תודה לך, אבא. מאמינה בך שאתה מכין לי משהו יותר טוב. וודאי המקום הזה לא היה טוב  בעבורי, למרות שאיני יודעת מאיזו סיבה.

אפשר לעצום עיניים לשניה, לחשוב על כל מה שהשם מעניק לנו. וכדאי מאוד לחשוב בערבו של יום על כמה דברים טובים שהיו לנו היום ואז נראה שיש המון, המון, ככל שנרבה להודות ולשבח, וככל שנפתח אצלנו את "שריר" ההודיה, כך נזכה שהוא יתברך יפתח לנו את אוצרותיו, וישפיע עלינו שפע טובה וברכה, שיתנו לנו סיבות נוספות להודות.

"ועל הכל השם אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך."

_{נכתב ומופץ לע"נ ר' אריה ב"ר אברהם ז"ל ולע"נ מרת אסתר מלכה בת רבי יעקב צבי ז"ל}